החלטה בתיק ב"ש 4442/05

1.         העורר היה מעורב בתאונת דרכים ביום 7.4.05, כאשר נהג ברכבו ופגע בהולך רגל אשר חצה את הכביש בצומת הכניסה לירושלים. הולך הרגל נפצע קשה, אושפז בטיפול נמרץ והיה מחוסר הכרה.

לרקע האמור לעיל, נפסל רשיון הנהיגה של העורר על-ידי קצין משטרה, לתקופה של 60 יום, בגדר הוראת סעיף 47(ה)(2) לפקודת התעבורה. תחילת הפסילה ביום 7.4.05, כך שכמחצית מתקופת הפסילה כבר חלפה.

העורר פנה לבית המשפט לתעבורה בבקשה לבטל את הפסילה וזה דחה את הבקשה (ב"ש 331/05, החלטה מיום 21.4.05, כב' השופט טננבוים).

על החלטה זו של בית משפט לתעבורה בירושלים הוגש הערר דנן, על-פי הוראת סעיף 49 לפקודת התעבורה.

2.         בהודעת הערר ובדיון שנערך הדגיש ב"כ העורר את העובדה, כי העורר מחזיק ברשיון נהיגה כ-28 שנים ועובד כנהג מקצועי מזה שנים רבות ביותר, תחילה כנהג משאיות כבדות וכיום כנהג מונית. בכל אותן שנים נצברו לחובת העורר עבירות תעבורה לא רבות כלל, מה גם שמדובר בעיקרו של דבר בעבירות קנס ובכל מקרה לא ניתן ללמוד מהרשעות אלה על מסוכנותו של העורר. כאשר מדובר באדם העוסק בנהיגה לפרנסתו ומצוי בדרכים במרבית שעות היום, אכן ניתן להתרשם מעברו של העורר, כי אין מדובר בנהג שנשקפת ממנו סכנה לציבור.

עוד טען עו"ד מויאל, כי לגרסת העורר הולך הרגל שנפגע לא חצה את הכביש במעבר חציה בעת הפגיעה וכי קיימת אינדיקציה כי העורר לא נכנס לצומת באור אדום.

3.         ב"כ המשיבה הדגישה בטיעוניה את חומרת האירוע. אכן, כפי שניתן להתרשם מעיון בחומר החקירה יש ראיות לכאורה, לפיהן העורר הגיע לצומת במהירות רבה ופגע בהולך הרגל בעת שזה האחרון חצה במעבר חצייה באור ירוק. לעניין זה מצויות בתיק מספר עדויות של עדי ראיה. במצב דברים זה, ניתן לקבוע, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה שיש ביכולתן לבסס את טענותיה כנגד העורר.

4.         בבש"פ 9849/02 בלטנר נ' משטרת ישראל, תק-על 2002 (3), 519, נפסק על-ידי כב' השופט טירקל כלהלן:

"כידוע, השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בעניין פסילה מינהלית מלהחזיק ברשיון נהיגה, היא, אם נהיגתו של אותו אדם מסכנת את הציבור. בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה, לרבות השאלות: האם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג? האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן?".

אכן, "סמכות הפסילה מכח סעיף 47 לפקודה הנה סמכות בעלת אופי מינהלי שחלים עליה כללי המשפט המינהלי" (בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 2683, בעקבות בש"פ 2296/92 ליפשיץ נ' מדינת ישראל, תק-על 92(2), 2304).

משמעות הקביעה הנ"ל היא, שבגדר הפנייה לבית המשפט בתקיפת החלטת קצין המשטרה "הנפגע רשאי לטעון ולהוכיח, כי נפל בצו פגם מהפגמים הפוסלים מעשה מינהלי" (בש"פ 2296/92 הנ"ל, וראו גם רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 637).

ואולם, לטעמי, ובניגוד לעמדת ב"כ המשיבה, לא נובע מכך כי בגדר הליך תקיפת הפסילה המינהלית, הליך המתנהל על-פי הוראת סעיף 48 לפקודת התעבורה, יסתפק בית המשפט בבחינת סבירותה ותקינותה של ההחלטה המינהלית וימנע מלהתערב בה כל אימת ששיקול הדעת המינהלי הופעל בסבירות, גם אם בית המשפט עצמו היה מגיע לנקודת איזון שונה. עמדתי זו מעוגנת בהוראת סעיף 48 לפקודת התעבורה שלפיה, בית המשפט עצמו צריך להשתכנע, כי "ביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור".

גם בגדר הערר על החלטת בית המשפט לתעבורה, על בית המשפט שלערעור לבחון בעצמו, מחדש, את מערכת השיקולים.

עפ"י סעיף 49 לפקודת התעבורה, החלטת בית המשפט לתעבורה לפי סעיף 48 "ניתנת לעיון חוזר ולערר בדרך הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, לעניין צו שניתן בבקשה לשחרור בערובה כאילו הייתה צו כאמור. שופט המעיין בבקשה כאמור רשאי לקיים את ההחלטה הקודמת, לשנותה או לבטלה, או לתת במקומה החלטה אחרת אשר בית המשפט האמור היה מוסמך לתיתה, או להחזיר את העניין לבית המשפט האמור, למתן החלטה אחרת על-ידיו".

כידוע, בעררים בענייני מעצר ושחרור ההלכה היא, כי בית המשפט שלערעור אינו יכול לסמוך ידיו על החלטת הערכאה קמא במצב בו היה הוא עצמו מגיע למסקנה אחרת, רק בהסתמך על הכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת כל עוד ההחלטה ניתנה בגדר הפעלה סבירה של שיקול הדעת.

בבש"פ 8445/01 יעקב זוארץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 124, נפסק על-ידי כב' השופט מ' חשין כדלהלן:

"בענייני מעצר, שלא כבעניינים אחרים, ידו של בית-משפט שלערעור היא כידו של בית-משפט קמא, וכל אחד מאלה אמור להחליט על-פי שיקול דעתו שלו ועל אחריותו. הנה-כי-כן, אפשר שיימצא לי כי החלטתו של בית-משפט קמא בענייני מעצר 'אינה נראית מופרכת', אלא שאני הייתי מגיע למסקנה אחרת לולא אותה החלטה. במקרה מעין זה חייב אני להחליט על-פי דעתי, ואמירה כי לא אתערב בשיקול דעתו של בית-משפט קמא אין היא אמירה במקומה. טעם הדבר הוא, שכל ערכאה בענייני מעצר דנה 'דה-נובו', ועל דרך העיקרון שיקול 'מיתחם הסבירות' שיקול זר הוא בהחלטות על מעצר".

נראה כי מהוראת סעיף 49 לפקודת התעבורה, המפנה להוראות חוק סדר הדין הפלילי בענייני ערר על החלטת בית המשפט לפי סעיף 48 לפקודה, ניתן ללמוד כי ההלכה האמורה חלה גם במקרה דנן וחובה על בית המשפט, בכל ערכאה, לבחון מחדש האם אכן מתקיימים התנאים שיצדיקו הותרת הפסילה המינהלית על כנה.

4.         עפ"י המבחנים האמורים לעיל נראה, כי במקרה דנן מתקיימים שיקולים נוגדים, שכל אחד מהם מבוסס על נתון אחר. מחד גיסא, לכאורה עברו של העורר אינו מעיד על מסוכנותו. לרקע העבר, לא ניתן לומר, כי מדובר בהתנהגות אופיינית וגם אין בנמצא גורמים אחרים הטבועים בנהג, כגון מצב בריאותו, העושים אותו מסוכן (בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 2245). נהפוך הוא, מדובר באדם שעיסוקו בנהיגה במשך שנים רבות, אשר לא צבר לחובתו הרשעות רבות בעבירות תעבורה, וההרשעות הקיימות אינן מצביעות על מסוכנות.